החלטה בתיק רע"ב 2093/13

1.        לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי נצרת, שניתנה על-ידי כב' השופט ד' צרפתי, בתיק עת"א 5245-11-12, מיום 29.1.2013, בגדרה נדחתה עתירתו של המבקש להשתלב בסבב חופשות, לאחר שהשלים רבע מתקופת מאסרו.

רקע והליכים קודמים

2.        ביום 3.3.2010, הורשע המבקש על-ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (פ"ח 630/09), לאחר שמיעת הוכחות, בעבירות של מעשה סדום, לפי סעיף 347(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ניסיון למעשה סדום, לפי סעיף 347(ב), יחד עם סעיף 25 לחוק העונשין; וריבוי מקרים של מעשים מגונים, לפי סעיף 348(א) לחוק העונשין, אשר בוצעו במספר קטינים.

3.        בגין הרשעתו של המבקש בעבירות אלו, נגזר דינו, ביום 1.7.2010, והושתו עליו העונשים הבאים: 6 שנות מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו; שנת מאסר על תנאי, למשך שלוש שנים, שהמבקש לא יעבור עבירה מהעבירות בהן הורשע; קנס בסך של 4,000 ש"ח, או חודש מאסר תמורתו; וכן פיצויים כספיים לכל אחד מנפגעי העבירות. על גזר דינו של בית המשפט המחוזי, תלוי ועומד ערעורו של המבקש בפני בית-משפט זה (ע"פ 6145/10).

4.        המבקש החל לרצות את מאסרו ביום 4.10.2010, ומועד שחרורו מבית הכלא עתיד לחול ביום 19.8.2016, בניכוי תקופת מעצרו. ביני לביני, ביום 26.7.2012, הגיש המבקש בקשה ליציאה לחופשה. ביום 13.8.2012, סורבה בקשתו והוחלט שלא לשלב את המבקש, לעת עתה, בסבב חופשות, וזאת על יסוד חוות דעת מב"ן וחוות דעת גורמי הטיפול בבית הכלא.

5.        בעקבות זאת, הגיש המבקש, ביום 4.11.2012, עתירה לבית המשפט המחוזי בנצרת, במסגרתה ביקש לאפשר לו לצאת לחופשה בת 96 שעות בביתו. המשיבים מצידם, משטרת ישראל ושירות בתי הסוהר, התנגדו להוציא את המבקש לחופשה, בשל הנימוקים הבאים: העובדה כי המבקש מכחיש את ביצוע העבירות בהן הורשע; המבקש טרם שולב בטיפול לעברייני מין; ואף בשל קיומו של מידע מודיעיני, לפיו קיימת סכנה, כי המבקש ינסה לברוח ממשמורתו החוקית, במהלך חופשתו.

פסק דינו של בית משפט קמא

6.        ביום 29.1.2013, ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, אשר דחה את עתירתו של המבקש, בקובעו, כי "לא מצאתי בסיס להתערב בהחלטת המשיב, כאשר לא נוכחתי כי מדובר בהחלטה בלתי סבירה המצדיקה התערבות".

             בית משפט קמא ציין בהחלטתו את חוות הדעת המקצועית של גורמי מב"ן, מיום 27.1.2013, שהינו הגוף האמון על סוגיית המסוכנות של עברייני מין. מחוות הדעת עולה, כי נשקלו מכלול הנתונים הרלבנטיים להיבטי המסוכנות, לרבות סקירת העבירות בהן הורשע המבקש, על נסיבותיהן. רמת מסוכנותו המינית של המבקש לטווח קצר, הוערכה כבינונית, ולא הומלץ על יציאתו של העותר לחופשה, בשלב זה.

           בית משפט קמא נתן דעתו להמלצה קודמת של מב"ן בעניינו של המבקש, לאפשר לו לצאת לחתונת בנו, אך זאת, לאחר שהגיע למסקנה, שבנסיבות הספציפיות של אותו אירוע, יש כדי להפחית את פוטנציאל המסוכנות של המבקש, בתנאים המגבילים שנקבעו. ואולם, בחוות הדעת נאמר, כי אין בכך כדי להשליך על סוגיית החופשות באופן כללי.

           נוסף על כך, ציין בית משפט קמא, את עמדת גורמי הטיפול בבית הכלא, אשר משתלבת עם חוות הדעת של גורמי מב"ן, וקבע, כאמור, כי החלטת המשיב לסמוך ידיו על החלטת הגורמים המקצועיים, אינה החלטה בלתי סבירה.

           בשולי הדברים, ציין בית המשפט, כי לא ראה צורך להידרש לסוגיית המידע המודיעיני בעניינו של המבקש, ואולם קבע, כי "לא אוכל לקבוע כי מדובר במידע לא רלבנטי אשר במצטבר יש לו גם כן משקל כזה או אחר לחובת העותר [המבקש]".

           לאור האמור, נדחתה עתירתו של המבקש.

הבקשה לרשות ערעור

7.        ביום 18.3.2013, הגיש המבקש, בעצמו, בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה, המונחת לפניי. בבקשתו נטען, כי שגה בית משפט קמא, משלא נימק, מדוע החליט שלא להתערב בעמדות המקצועיות של השב"ס, אשר מבוססות, רובן ככולן, על הכחשתו של המבקש את העבירות בהן הורשע. עוד טען המבקש בבקשתו, כי טעה בית משפט קמא, משלא התייחס לכך שהמבקש טוען לחפותו, ולעובדה שהגיש ערעור לבית משפט זה. עוד הוסיף וטען המבקש, כי בית משפט קמא לא שקל לקולא את הגיבוי המלא שזוכה לו המבקש מאשתו, הוריו, חבריו וחמשת ילדיו. לבסוף, טען המבקש, כי בית משפט קמא לא לקח בחשבון את מסכת הייסורים הקשה שפקדה את המבקש ובני ביתו, וטען כי השתתפותם ביציאה לחופשות צריכה להוות חלק מתהליך שיקומו.

תגובת המשיבים

8.        לטענת המשיבים, דין בקשת רשות הערעור להידחות על הסף, משום שהיא אינה מעלה כל שאלה משפטית בעלת עניין ציבורי, החורגת מעניינו של המבקש. נוסף על כך, לגופו של עניין,  נטען כי חופשה אינה זכות הנתונה לאסיר, אלא פריבילגיה המוענקת לו בהתאם להחלטת הגורמים המוסמכים בדין, בהתבסס על נתוניו הספציפיים של כל אסיר. המשיבים חזרו והדגישו, כי הדברים נכונים ביתר שאת בעניינו של אסיר אשר הינו עבריין מין, כדוגמת המבקש, אשר ההחלטה בעניינו מבוססת הן על עמדת גורמי הטיפול בשירות בתי הסוהר, והן על עמדת מב"ן.

           עוד הוסיפו וטענו המשיבים, כי המבקש מסווג בקטגוריה ב-1 לעניין חופשות, כפי שנקבע בפקודת נציבות שירות בתי הסוהר 04.40.00 "חופשות אסירים" (להלן: הפקודה), ובהתאם לכך, יציאתו לחופשה מותנית באישור משטרת ישראל ועמידה בתנאים שהוגדרו על ידה. בנוסף, טענו המשיבים, כי לפי הפקודה, יציאתם לחופשה של אסירים המצויים בקטגוריה זו, מותנית בבחינה פרטנית, טרם אישורה של כל בקשת יציאה לחופשה, וביתר שאת, טרם יציאתם לחופשה ראשונה.

דיון והכרעה